פסק-דין בתיק בג"ץ 6428/11

המשנה לנשיא מ' נאור:

1.        עניינה של העתירה שלפנינו - סירובו של משרד הפנים להכיר בגיור שעברו העותרים, נתיני קולומביה, בשנת 2006 לצורך הקניית מעמד לפי חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי איני רואה מקום להתערב בהחלטת המשיב. זאת, בשים לב לתשתית העובדתית שהוצגה בפניו, תשתית שאף היא הוצגה טיפין טיפין, בעוד העותרים יושבים בארץ שלא כדין ולאחר שנדרשו לעזוב. כיום שוהים העותרים בארץ מכוחו של צו ארעי שהוצא בהליך זה ביום 6.9.2011, צו שהפך לצו ביניים בהחלטה מאוחרת יותר. אדגיש כי אינני סבורה שיש לחסום לחלוטין את דרכם של העותרים לנסות ולהציג בפני המשיב ראיות נוספות כדי לשכנע אותו בכך שיש להכיר בגיור שעברו. ואולם, אם ירצו העותרים לעשות כן, ואם יש להם ראיות נוספות להציג, עליהם להביא ראיותיהם כשהם מחוץ לישראל, בכפוף לאפשרות לבקש שימוע לפני שיצאו מישראל, כפי שיפורט בהמשך. אין מקום לאפשר להם להמשיך ולשהות בארץ.

2.        איני רואה צורך לעמוד על ההליכים המשפטיים הסבוכים שהיו בפרשה. החלטת הסירוב נומקה במכתב לבא כוח העותרים מאת מנהלת תחום אשרות במשרד הפנים מיום 25.12.2011. מכתב זה עומד ביסוד העתירה המתוקנת. וכך הוסבר במכתב:

"בהמשך למכתבי מיום 20.11.2011, להלן פירוט החלטתי:

ביום 3.7.2011 נמסר לך מכתב אשר פירט את רשימת המסמכים הנדרשים לצורך בחינת הבקשה של מרשיך למעמד מכוח גיור שנערך בחו"ל, וניתן 30 יום להמצאת המסמכים. מאחר ונמסרו על ידכם רק חלק מהמסמכים הנדרשים, בקשתם של מרשיך סורבה ביום 31.7.2011 והם התבקשו לצאת מישראל. במכתבך מיום 3.8.2011 ביקשת תקופה נוספת להשלמת המסמכים. על פי מכתבך, המסמכים הנוספים נשלחו אלינו ביום 15.8.2011, אך התקבלו על ידנו רק במועד מאוחר יותר.

לאחר קבלת כלל המסמכים נערכה בדיקה על ידנו מול הסוכנות היהודית וכן מול התנועות המגיירות, ומהבדיקה עלה כי לא מדובר בגיור שנערך בקהילה יהודית מוכרת על ידי המוסדות המוסמכים שלה.

לפיכך, ומבלי להידרש לייתר נסיבות הליך הגיור הנטען, אשר על פניו מעלות לכאורה את החשש כי מדובר בהליך שנעשה לצורך הקניית מעמד בישראל, בקשת מרשיך למעמד עולה מכוח הגיור הנטען נדחית.

לפיכך, אנו עומדים על כך כי עליהם לצאת את ישראל".

(ההדגשות הוספו - מ"נ).

           ממכתב זה עולה כי סיבת הדחייה היא כי אין המדובר בגיור שנערך, כנדרש, בקהילה יהודית מוכרת על ידי המוסדות המוסמכים שלה. תנאי זה להכרה בגיור וטעמיו הוסברו על ידי בית משפט זה ב-בג"ץ 2597/99 רודריגז-טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721 (2005) (להלן: עניין טושביים) - פסק דין שניתן, בדעת רוב, בהרכב מורחב של 11 שופטים.

3.        מהמכתב האמור בענייננו עולה גם כי קיים חשש כי הליך הגיור נעשה לצורך הקניית מעמד בישראל כעולה, אך לא זה היה נימוק הדחייה. עם זאת, חשש זה זכה לפירוט רב בתגובתה של הפרקליטות לעתירה. הפרקליטות הצביעה על כך שיש יסוד ממשי לחשש כי כל תכלית הגיור היא לאפשר לעותרים להתאחד עם קרובי משפחתם הנמצאים בישראל. לטענתה, מדובר על כן בניצול לרעה של הליכי גיור. אכן, בפסק הדין בעניין טושביים עמדו רוב השופטים - בין שופטי הרוב ובין שופטי המיעוט - על זכותה של המדינה למנוע ניצול לרעה של הליכי גיור המקנים למתגייר מעמד מכוח חוק השבות (ראו למשל: עניין טושביים, פסקאות 16-14 לפסק דינו של הנשיא ברק ופסקה 6 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה).

4.        במקרה דנן, הטעמים שהעלתה הפרקליטות בתגובתה בעניין זה הם, על פני הדברים, טעמים כבדי משקל העשויים להוות סיבה עצמאית שלא להכיר בגיורם של העותרים. לא ארחיב את הדיבור בעניין זה, משום שלא על החשש האמור התבססה החלטת המשיב, כפי שצוטט מן המכתב מיום 25.11.2011. עם זאת, אני סבורה שככל שהחשש האמור עשוי להיות טעם הדחייה, ראוי לאפשר לעותרים שימוע. מכיוון שלשיטתי כאמור לא בהכרח נסגרות הדלתות בפני העותרים, אציע כי ייערך לעותרים שימוע בשאלת כנות הגיור, וזאת בתוך התקופה שתיקצב לעזיבתם את הארץ, אם בא כוחם של העותרים יבקש זאת תוך 7 ימים ממועד מתן פסק דין זה. אשר על כן, אציע לחבריי שלא לבסס את פסק דיננו זה על הנושא של ניצול הליכי הגיור לרעה, כשטענות הצדדים בעניין יישמרו להם, למקרה הצורך.

5.        גם לא אאריך את הדיבור על טענת אי ניקיון הכפיים שהעלו המשיבים. לא אעמוד על פרטי הפרטים בעניין שהותם של העותרים בישראל. דייני אם אזכיר כי העותרים שהו בישראל שלא כדין תקופה ממושכת, דבר שלא הוזכר בעתירתם: הם יצאו מהמדינה או הורחקו ממנה בשנת 2002, ונכנסו שוב לישראל בשנת 2011 עם דרכונים חדשים הנושאים את השמות שהוענקו להם בגיור. רק כעבור זמן קישר המשיב את העותרים למי ששהו בעבר בישראל שלא כדין. גם כשנדרשו מעת לעת - לפני הגשת העתירה - לעזוב את הארץ, לא עשו כן העותרים, אלא ביקשו שוב ושוב ארכות להגשת מסמכים, והכל כשהם יושבים בארץ. זוהי סיבה טובה שלא להשאיר את העתירה תלויה ועומדת בעוד העותרים ממשיכים לשהות בארץ. לא מן המותר להזכיר כי יום לפני הדיון שקיימנו ביקשו העותרים כי נדחה את הדיון - תופעה האופיינית, לצערי, לעותרים השוהים בארץ מכוח צווי ביניים. הדיון לא נדחה, וכפי שאבאר מיד, איני רואה מקום להתערב בהחלטה לפיה העותרים לא הוכיחו כי הגיור נעשה על פי התנאים שנקבעו בעניין טושביים לגבי גיור בחו"ל.

6.        לא אקבע כיצד מוכיחים להנחת דעתו של המשיב כי הגיור נעשה בקהילה יהודית מוכרת. את פסק דיני זה מבססת אני על דרך השלילה, שכן העותרים לא הוכיחו את מה שגם לשיטתם נדרש מהם להוכיח. העותרים המציאו תעודות גר צדק שהוצאו על ידי בית הדין בראשות הרב דה-ליאון כהן, יחד עם הרב מרק בן הראש והרב שלמה בן עובדיה הלוי. כפי שאזכיר בהמשך הדברים, מן התעודה עולה כי מקום מושבו של בית הדין הוא במיאמי, פלורידה. במכתב מיום 3.7.2011, נדרשו העותרים להמציא מסמכים שונים ובהם: תעודות הגיור המקוריות, מכתב הסבר על הסיבה לגיור, מכתבים של הרב המגייר, אישורים על שהייה בקהילה לאחר הגיור ומסמכים נוספים. בא כוח העותרים שלח ביום 25.7.2011 מכתב הסבר על הגיור של העותרים. הוא ציין כי אישור של הקהילה היהודית בקולומביה נמצא "בתהליך הפקה ואישור" וכן כי טרם קיבלו את מכתבו של הרב המגייר. מסמכים אלה, כך הובטח, יומצאו מאוחר יותר.

           במכתב ההסבר שכתבו העותרים, הם מסבירים כי החלו ללכת לבית הכנסת הספרדי "איחוד לעזרה יהודית" בקלי, קולומביה. כשאחותם סנדרה, שהיא תושבת ישראל, הייתה מגיעה לקולומביה, היא נהגה ללכת לבית הכנסת להתפלל ושכנעה את אחיה - קרי העותרים, שהיו אז חסרי דת, לבוא עמה. בבית הכנסת הכירו העותרים את רב הקהילה - הרב דה-ליאון כהן וביקשו להתגייר. מהמכתב עולה כי במשך שנה לימד אותם הרב עברית וענייני יהדות, לרבות כשרות, תפילות, חגים, חשיבות השבת וההיסטוריה היהודית. יחד עם הרב, ביקרו העותרים בבית הכנסת האורתודוכסי ברנקילה (עיר אחרת בקולומביה) וכן עברו ברית מילה. הם עברו בהצלחה בחינה על עקרונות הדת היהודית ומצוותיה וקיבלו תעודת גיור. לאחר הגיור, כך טענו העותרים, הם השתתפו באופן פעיל בפעילויות שונות של הקהילה היהודית בקלי. בשנת 2007 החליטו העותרים לעלות לישראל ולבקש הכרה כיהודים.

7.        בשלב זה לא צורף עדיין מכתב של הרב המגייר. על מסמך זה - שהומצא מאוחר יותר, כמו גם על ראיות אחרות, הסתמכה הפרקליטות בטענתה לגבי העדר כנות הגיור. אין בכוונתי להכריע כאמור בנושא זה, אולם אביא כלשונו את תרגומו של המכתב לעברית (לרבות שיבושי השפה), כפי שהוגש על ידי העותרים:

"בית מדרש יד משה דוד - Abarbanel Foundation

בית מדרש 'יד משה דוד'

מכון יהדות